באבולוציה של חיינו הקצרים, יש אמיתה אחת ברורה שאינה ניתנת לערעור:
יש לנו את הרשות לכתוב את סיפור חיינו!
אינני מתכוון לספר ביוגרפי או לניהול יומן חיים. אני מתכוון לכך שאת ספר הזיכרונות שיכתבו עלינו לאחר מותנו יש לנו זכות לכתוב עוד בחיינו.
מה היינו בחיים האלו? איזה חותם של עשייה השארנו אחרינו? כמה באמת מיצינו את ההנאה שיש בהם? כמה באמת ניצלנו את יכולתנו ליצור לעשות ולהיות?.
התהליך בעיקרו הוא מאוד פשוט.
כבני אדם, יש לנו את היכולת לדמיין, זהו בכלל שריר לא רצוני יותר מאשר יכולת.
אחר כך אנחנו מתרגמים את מאוויי הדמיון לעשייה, אחר כך החיים מתערבים בניסיון להוכיח לנו שזה לא פשוט, אחר כך אנחנו לא מוותרים ומנסים שוב ושוב ושוב ובסוף אנחנו מצליחים ואנחנו מוגשמים ואנחנו מתרגמים חלום חדש למציאות וכך זה נמשך עד שאנחנו מתים ומשיהו כותב, או לא כותב עלינו ספר זיכרונות.
בתהליך הפשוט הזה יש אינספור מלכודות שניתן ליפול אליהן. אבל אף אחת מהן לא קשורה לדמיון.
כולם מדמיינים, כולם חולמים, כולם משתוקקים, כולם רוצים להיות משהו ולעשות משהו ושיהיה להם משהו בחיים.
המחסום הראשון ואחד הגדולים שבמלכודות הערמומיות של החשיבה האנושית הוא היכולת להעיז.
היכולת להעיז היא יכולת המכלה את עצמה במהירות שלא תאמן.
בהתבוננות קצרה ובעין בלתי מנוסה, ניתן לראות ילדים פעוטים בני ארבע וחמש, שכבר בגיל כה צעיר איבדו כ 90% מהתעוזה שאפיינה אותם ביום היוולדם.
הפרשנות המוטעית שעוצבה בהלך המחשבה המתפתח שלהם, אל מול כישלונות ההעזה, כילו את אומץ ליבם לרמה מעוררת רחמים.
וכך מאמץ האדם דפוס מחשבה תבוסתני ומפסיק להעיז, מתחיל להיות כעוס, מריר, בלתי מסופק, צר עין וקנאי. קורבן חי מהלך, שהוא תוצאה מוחלטת של נסיבות החיים האכזריות והמזל שלא שיחק לצדו וסיפור חייו הוא סיפור שהוא בכלל לא רצה. סיפור עלוב עם הכותרת: "איך לא לחיות את החיים הקצרים האלו בשום פנים ואופן".
הסיבה שזה רק מחמיר יותר ויותר, נעוצה בעובדה הכואבת: שהוא לעולם לא מפסיק לחלום.
החלומות, המאוויים, הרצונות. הם ממשיכים להופיע ולרדוף אותו יום אחר יום בכדי להזכיר לו את מה שהוא רצה להיות, מה שהוא רצה לעשות, מה שהוא רצה שיהיה לו ולא העיז.
אז הנה הבשורות הרעות ואחר כך הטובות:
כל יום שעבר ולא העזתם..... עבר.
היום, יום חדש!
יש לנו את הרשות לכתוב את סיפור חיינו!
אינני מתכוון לספר ביוגרפי או לניהול יומן חיים. אני מתכוון לכך שאת ספר הזיכרונות שיכתבו עלינו לאחר מותנו יש לנו זכות לכתוב עוד בחיינו.
מה היינו בחיים האלו? איזה חותם של עשייה השארנו אחרינו? כמה באמת מיצינו את ההנאה שיש בהם? כמה באמת ניצלנו את יכולתנו ליצור לעשות ולהיות?.
התהליך בעיקרו הוא מאוד פשוט.
כבני אדם, יש לנו את היכולת לדמיין, זהו בכלל שריר לא רצוני יותר מאשר יכולת.
אחר כך אנחנו מתרגמים את מאוויי הדמיון לעשייה, אחר כך החיים מתערבים בניסיון להוכיח לנו שזה לא פשוט, אחר כך אנחנו לא מוותרים ומנסים שוב ושוב ושוב ובסוף אנחנו מצליחים ואנחנו מוגשמים ואנחנו מתרגמים חלום חדש למציאות וכך זה נמשך עד שאנחנו מתים ומשיהו כותב, או לא כותב עלינו ספר זיכרונות.
בתהליך הפשוט הזה יש אינספור מלכודות שניתן ליפול אליהן. אבל אף אחת מהן לא קשורה לדמיון.
כולם מדמיינים, כולם חולמים, כולם משתוקקים, כולם רוצים להיות משהו ולעשות משהו ושיהיה להם משהו בחיים.
המחסום הראשון ואחד הגדולים שבמלכודות הערמומיות של החשיבה האנושית הוא היכולת להעיז.
היכולת להעיז היא יכולת המכלה את עצמה במהירות שלא תאמן.
בהתבוננות קצרה ובעין בלתי מנוסה, ניתן לראות ילדים פעוטים בני ארבע וחמש, שכבר בגיל כה צעיר איבדו כ 90% מהתעוזה שאפיינה אותם ביום היוולדם.
הפרשנות המוטעית שעוצבה בהלך המחשבה המתפתח שלהם, אל מול כישלונות ההעזה, כילו את אומץ ליבם לרמה מעוררת רחמים.
וכך מאמץ האדם דפוס מחשבה תבוסתני ומפסיק להעיז, מתחיל להיות כעוס, מריר, בלתי מסופק, צר עין וקנאי. קורבן חי מהלך, שהוא תוצאה מוחלטת של נסיבות החיים האכזריות והמזל שלא שיחק לצדו וסיפור חייו הוא סיפור שהוא בכלל לא רצה. סיפור עלוב עם הכותרת: "איך לא לחיות את החיים הקצרים האלו בשום פנים ואופן".
הסיבה שזה רק מחמיר יותר ויותר, נעוצה בעובדה הכואבת: שהוא לעולם לא מפסיק לחלום.
החלומות, המאוויים, הרצונות. הם ממשיכים להופיע ולרדוף אותו יום אחר יום בכדי להזכיר לו את מה שהוא רצה להיות, מה שהוא רצה לעשות, מה שהוא רצה שיהיה לו ולא העיז.
אז הנה הבשורות הרעות ואחר כך הטובות:
כל יום שעבר ולא העזתם..... עבר.
היום, יום חדש!